תוכן

ד) והענין הוא, כי בתחלה נזדווגו או"א פעם ראשונה, ונותן בה ההוא רוחא, ואתגניז בגווה. וזה הרוח נעשה בחינת כלי, ובתוכו הם המ"ן שלה. ואלולי ההוא רוחא דיהיב בגווה, לא היה יכולת אל הנקבה שהיא דינים, לקבל מ"ד של הזכר שהם חסדים, ולכן הוצרך למיהב ההוא רוחא מדיליה בגווה. ואל סוד זה רמזו רז"ל באמרם, אין האשה כורתת ברית, אלא למי שעשאה כלי. ואח"כ מאז ואילך, כשחוזרים להזדווג יחד נותן הזכר טיפת מ"ד בנקבה, בגו ההוא כלי הנק' רוחא דגניז בגווה ואז מצטייר שם צורת הולד, ומשתהה שם חדשי העיבור, ונולד ויצא לחוץ, ואז בהולדו, כבר כלו המ"ן, ונשאר ההוא כלי בלי מ"ן, ולכן אותם הבנים שכבר נולדו, להיותם מתחלה מתהוים בתוך הכלי ההוא, חוזרים ומעלים נשמתם שם, בתוך הכלי ההוא. ונעשים שם בחינת מ"ן, ועי"כ יש לאימא יכולת, לקבל מ"ד מאבא. ונמצא, כי כאשר העלו זו"ן את נשמתם למעלה בסוד מ"ן, נזדווג אבא באימא. ויהיב לה מ"ד, ואז נעשו להם בחי' מוחין.